סילברמקס אחזקות בע"מ נ' מנהטן אקס ק לוסיב בע"מ ואח'

פסק דין

תביעה כספית שסכומה (לאחר שתוקנה) עומד על 315,634 ₪. מסכום זה יש להפחית, ועל כך אין מחלוקת, 90,000 ₪ שהתובעת קיבלה כתוצאה ממימוש ערבות בנקאית. כנגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין. התביעה כנגד הנתבע 2 נמחקה. ההליכים נגד הנתבעת 3 עוכבו על פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]. לפיכך נותר לדון רק בתביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5.

התובעת שכרה בשכירות-משנה משופרסל בע"מ נכס בראשון לציון ("הנכס"). ביום 19/10/04 התקשרה התובעת עם הנתבעת 1 בהסכם למתן רשות ולהפעלה, מכוחו היתה הנתבעת 1 אמורה להפעיל בחלק מהנכס בר - מועדון (לאחר שתתקין בו ריהוט וציוד לשם כך). הנתבעים המקוריים 2 ו-3 ערבו להתחייבויות נתבעת 1 המקורית. המועדון אכן הוקם והחל לפעול (תחת השם "שחיתות"), אולם נקלע לקשיים וכן הוצא נגדו צו סגירה. התשלום השוטף לתובעת (שהיא מכנה אותו בתביעה בשם "דמי שכירות") לא שולם החל מחודש ספטמבר 2005, ולטענת התובעת לא שולמו מיסי הארנונה מתחילת התקופה בה החזיקה הנתבעת 1 בנכס. החזקה בנכס הוחזרה לתובעת רק ביום 28/2/06 (על פי פסק דין חלקי שניתן, ובוצע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל). כאמור לעיל קיבלה התובעת, על ידי מימוש ערבות בנקאית, סך של 90,000 ₪ לכיסוי חלקי של הסכומים שהנתבעת 1 חייבת לה. הנתבע 5 (להלן גם "הנתבע") נתן, לטענתו, הלוואות בסך כולל של 900,000 ₪ לנתבע 2 ולנתבעת 3. בין הנתבע לנתבעים 1 ו-2 המקוריים נערך ביום 11/1/05 חוזה שעניינו הלוואה בסך 115,000$ (נספח א' לתצהיר הנתבע נ/1). לפי חוזה זה, היה על הלווה (הנתבעים המקוריים 1 ו-2) לרשום משכון לטובת הנתבע על זכויותיהם במועדון לרבות כל הציוד, המיטלטלין והמחוברים שבמועדון, וזאת להבטחת פירעון ההלוואה. לא מצאתי ראיה כלשהי שנרשם משכון כזה, והרושם ממכלול חומר הראיות הוא שהדבר לא אירע מעולם. אף אחד משני הנתבעים שנותרו (הנתבע 5, והנתבעת 4 שתכונה להלן גם "הנתבעת" אשר כנטען היא שרכשה פריטי ציוד עבור המועדון והיתה בשליטת הנתבעת 3 המקורית) אינו מצוי ביחסים חוזיים כלשהם עם התובעת. התובעת טוענת כי הנתבעת והנתבע חייבים לשלם לה את סכום התביעה משום שלטענתה הם שהחזיקו בנכס החל מתחילת חודש ספטמבר 2005 ועד שהחזקה בו הוחזרה לתובעת.

תמצית גרסתם וטענותיהם של הנתבעים 4 ו-5 היא כדלהלן: משהוברר להם שהלווים אינם עומדים בהחזר ההלוואה, העבירה הנתבעת 3 המקורית לנתבע 5 את מניותיה בנתבעת 4, וכך הפך נתבע 5 לבעל מניותיה היחיד של הנתבעת 4 (אף כי נתבעת 3 המקורית נותרה המנהלת של הנתבעת 4). הנתבעת 4 היא, לטענת הנתבעים, בעלת הציוד שנמצא פיזית במועדון. משחדלה הנתבעת 1 לפעול נוצר מצב בו היה חשש שנושיה ייטלו לידיהם את הציוד, ולכן היה צורך בנוכחות במקום. הנתבע, שנעשה כבר לבעל המניות בחברה הנתבעת הטוענת להיות בעלת הציוד, דאג לנוכחות כזו לרבות נוכחות שלו עצמו. עוד טוענים הנתבעים כי במצב שנוצר היה ברור שערכו של העסק כ"עסק חי" שהציוד והריהוט נמצאים בו עולה במידה ניכרת על ערכם של פריטי הציוד לאחר הוצאתם מהמקום, ולכן חשוב היה לנסות ולהפעיל את המקום וכן למנוע הוצאת ציוד וריהוט ממנו, בתקווה שניתן יהיה למוכרו כעסק פעיל ולהשתמש בתמורה לפירעון החובות לנושים (ובהם התובעת). חשוב לציין כי הנתבעת הגישה לאחר הפינוי לבית משפט השלום ברמלה תובענה בדרך של המרצת פתיחה ובה ביקשה כי בית המשפט יצהיר שהציוד, שעוקל על ידי נושי הנתבעת 1 המקורית (ובהם התובעת) טרם הגשת התובענה הנ"ל, שייך לנתבעת 4 ולא לנתבעת 1 המקורית. תובענה זו נדחתה.

ככל שהדברים נוגעים להתרשמות מהעדים שהעידו במסגרת ההליך, התמונה היא – לצערי – עגומה. כל העדים עשו רושם לא מהימן. כל אחד מהם התחמק ממסירת גרסה שלמה, כאשר ההתחמקות מתייחסת לעובדות שברור כי הן ידועות היטב לנוגע בדבר. הרושם הברור הוא כי לכל אחד מהם היה מה להסתיר וממה לחשוש, וכי איש מהם לא מסר עדות אמת שלמה ומהימנה. יחד עם זאת, כאשר מבררים את עמדות הצדדים לגופן ניתן להיווכח כי בנושאים לא מעטים, ואף מכריעים לצורך התביעה הנוכחית, אין חשיבות להתרשמות האמורה לעיל, משום שחלק ניכר מחקירותיהם הנגדיות של עדים עסק בעניינים שאינם רלבנטיים למחלוקות העובדתיות, וחלק מרכזי מהעובדות הצריכות לענייננו אינן שנויות במחלוקת אמיתית.

אין מחלוקת אמיתית כי התובעת היא מי שמסרה לנתבעת 1 המקורית את הזכות או הרשות להחזיק בנכס על פי תנאי החוזה שהתובעת טענה להם. אין כל חשיבות, לצורך ענייננו, לשאלה האם התובעת היתה רשאית להתקשר בחוזה האמור על פי תנאי החוזה שבינה לבין שופרסל בע"מ. גם אם התשובה לשאלה זו היא שלילית (ואיני מחווה דעה על כך), עדיין אין זו טענה שמי מהנתבעים רשאי להעלות. שאלה זו שייכת למישור היחסים שבין התובעת לבין שופרסל בע"מ, מישור שאינו חלק מהדיון בענייננו. ניתן היה להידרש לשאלה זו רק לו היתה שופרסל בע"מ מתערבת או מנסה להתערב ביחסי התובעת עם הנתבעים או מי מהם. אין חולק שלא כך קרה. לדידי גם אין כל חשיבות לשאלה מהו מעמדו המדויק של עד התביעה בתובעת, מיהם בעלי מניותיה ועוד כיוצא באלה. אין חולק שאיש, פרט לתובעת באמצעות מי שהעיד מטעמה ואדם נוסף בשם עודד שפעל בשליחותו של עד התביעה, לא התיימר לפעול או לפנות מעולם מול הנתבעים או מי מהם או אליהם כמי שנתנו את רשות השימוש בנכס ורשאים לדרוש את פינויו ואת התמורה עבור החזקתו. אכן, עדותו של עד התביעה (מר אריאל בר-לב) התאפיינה בהתחמקויות בנושאים הנוגעים לתובעת עצמה, לבעלות על מניותיה ולשאר העניינים הקשורים בה באופן כללי, אולם אין בכל אלה כדי לפגוע במעמדה של התובעת בנכס. הנתבע אף אישר כי חלק מכספי ההלוואות שלטענתו נתן לנתבע המקורי 2 הועברו בפועל ישירות למר אריאל בר-לב ולחברו עודד (עמ' 40 ש' 11-20), ואף ידע שכספים אלו משולמים לידיהם כדמי שכירות בגין הנכס. הנה כי כן גם הנתבע ידע היטב, בזמן אמת, כי מי שמקבלים כספים עבור החזקה בנכס מהנתבעים המקוריים 2 ו-3 (וכנראה גם מהנתבעת המקורית 1) הם מר אריאל בר-לב ואותו עודד, ולא היו לו שום הסתייגויות או שאלות באשר לזכותם או סמכותם לקבל את הכספים בשם התובעת. לא הוכח שמישהו פנה אי-פעם בטענה כי כספים המגיעים לתובעת יש לשלם שלא באמצעות מר אריאל בר-לב. לא הובא בפניי דבר המביא למסקנה כי יש סיבה להאמין שצפויה דרישה כלשהי ברוח זו. המסקנה מהאמור לעיל היא כי אין מקום לטענת הנתבעים כי לא הוכח שלתובעת עילת תביעה בקשר לנכס או כי למר בר-לב הסמכות להגיש את התביעה ולנהלה בשם התובעת.

התביעה כוללת רכיבים אלה: דמי השכירות עבור החודשים ספטמבר 2005 עד וכולל מרץ 2006 (אציין כי נתבעים דמי שכירות גם עבור חודש מרץ 2006, אף שאין חולק שהנכס פונה בפועל ביום 28/2/06), בשיעור הקבוע בחוזה שבין התובעת לנתבעת 1 המקורית; חלק יחסי של חשבון החשמל בגין התקופה הנ"ל; מחצית עלות הפרדת מונה חשמל; עלות נטענת של השבת מצב הנכס לקדמותו; והוצאות הליך הפינוי, שהתבצע באמצעות ההוצאה לפועל.

סיכומי הנתבעים ערוכים בדרך המקשה מאד על הבנת טענותיהם והכנסתן למסגרת מוגדרת המאפשרת דיון מובנה בהן. חוששני שאין זה מקרה. אין חולק שאכן לא שולמו דמי שכירות לתובעת בגין התקופה שמיום 1/9/05. אין חולק שהחזקה בנכס כשהוא פנוי מאדם וחפץ הוחזרה רק ביום 28/2/06, ואף זאת בעקבות הליכי הוצאה לפועל עד כדי ביצוע הפינוי עצמו באמצעות קבלן מטעם לשכת ההוצאה לפועל (ולעניין זה אין כל חשיבות לאופן מילוי הטפסים בדבר ביצוע הפעולה ולפגמים שנטען כי נפלו בהם). הנתבעת והנתבע שבפניי טוענים (וממילא גם מודים) כי ציוד השייך לנתבעת אכן היה בנכס עד לאותו יום שבו פונה על ידי מי שלכל הפחות הציג עצמו כקבלן מטעם לשכת ההוצל"פ לביצוע פסק הדין שניתן בעניין הפינוי.

על רקע העובדות שאינן במחלוקת כמבואר לעיל, השאלה העובדתית הראשונה שיש להכריע בה היא השאלה האם הנתבעים 4 ו-5 או מי מהם החזיק בנכס בתקופה שמיום 1/9/05 ועד 28/2/06, כולה או מקצתה. שאלת מעשיהם של הנתבעים הללו או של מי מהם בנכס לפני יום 1/9/05 אינה מעלה ואינה מורידה, משום שעבור תקופה זו שילמה הנתבעת 1 המקורית את המגיע ממנה והתביעה אינה כוללת עתירה לסעד כלשהו בגין התקופה שקדמה ליום 1/9/05. עיון בכתב ההגנה של הנתבעים 4 ו-5, שהוגש על ידם בשלב בו לא היו מיוצגים על ידי עורך דין אולם לא תוקן מאז, מלמד כי הם טוענים כך: "...הנתבעים נכחו בנכס על מנת לשמור על הציוד אשר היה בנכס, ציוד אשר היה שייך להם כדין, וזאת מחשש שציודם יילקח על ידי נושיהם של הנתבעים 1, 2 ו-3 לכתב התביעה" (סעיף 8 לכתב ההגנה). בהמשך כתב ההגנה טענו הנתבעים כי "התובעת ידעה במפורש על נסיבותיהם של הנתבעים להימצאותם בנכס ואף הביעה את הסכמתה בעל פה לכך...." (סעיף 9 לכתב ההגנה). בסעיף 11 לכתב ההגנה נטען כי "... נכח הנתבע 5 בנכס על מנת לשמור על הציוד...", ובסיפא לאותו סעיף נטען ש"התובעת ידעה במפורש על מעשיו של הנתבע 5 לכתב התביעה בנכס .... ולשם כך נקבע מועד פינוי מוסכם לחודש מרץ 2006" (כל ההדגשות אינן במקור, והן הוספו על ידי בית המשפט). בסעיף 14 לכתב ההגנה נטען כי "... התובעת היא זו אשר פרצה למקום והרסה את הציוד הרב אשר היה בו, ציוד אשר שייך לנתבע 4" (כך במקור).

בדברים אלה שנכתבו בכתב הגנתם של הנתבעים 4 ו-5 יש משום הודאת בעל דין, שאין ברורה ממנה, בכך שהנתבעים הללו החזיקו בנכס עד ליום שבו בוצע הפינוי (28/2/06). יש לזכור כי ניתן "להחזיק" בנכס גם מבלי להימצא בו פיזית. הימצאו של ציוד השייך למישהו בנכס היא החזקה בנכס מצידו. לעניין זה גם אין זה משנה אם הטענה לבעלות באותו ציוד היא נכונה אם לאו. די בכך שמי שטוען שמיטלטלין המצויים בנכס הם בבעלותו או אפילו בשליטתו (גם אם אינו הבעלים, אולם הוא רשאי להחזיק בהם ועושה כן בפועל) מחליט להשאירם בנכס, כדי שייחשב כ"מחזיק" בנכס. מקל וחומר שכך הוא מקום בו אין "מחזיק" אחר באותו נכס. לא בכדי נהוג לומר כי פינוי של נכס מתבצע כך שהחזקה בו מוחזרת "כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ". מטעם זה אין לקבל טענת הנתבעים כי משנדחתה התובענה בה עתרו להצהרה כי הציוד הנ"ל הינו בבעלות הנתבעת, "נותק" כביכול הקשר בינה לבין הציוד וממילא גם בינה לבין הנכס. בזמן אמת היא טענה שהציוד שלה, ונמנעה מלהוציאו מהנכס. היא אף הוסיפה והעלתה טענה זו גם בתביעה נשוא פסק-דין זה. על כן, היא החזיקה בנכס ללא קשר לשאלה האם טענת הבעלות בציוד שהיה מצוי בו התבררה כנכונה, או שנדחתה.

כזכור, הגישה הנתבעת 4 תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית משפט השלום ברמלה, וטענה בה לבעלות בציוד שהיה מצוי פיזית בנכס עד לפינוי. התובעת כאן היתה נתבעת (משיבה) בתובענה הנ"ל. התובענה נדחתה. חרף עובדה זו דבקים הנתבעים בטענה כי הציוד היה רכושה של הנתבעת 4, וזו היתה טענתם גם בכתב ההגנה שהגישו בתביעה הנוכחית (לאחר שהתובענה שהגישה נתבעת 4 כאמור לעיל כבר נדחתה). זו היתה גם גרסת המצהיר, הנתבע 5, בתצהירו בתביעה הנוכחית. בנסיבות אלה הם נתפסים על טענתם ללא קשר לשאלת אמיתותה, וזאת בהקשר של החזקה בנכס בדרך של הותרת הציוד בו כמבואר לעיל. במאמר מוסגר אעיר כי התובעת לא טענה כי מכח כללי מעשה בית דין אין הנתבעים יכולים לטעון עוד שהציוד היה בבעלות הנתבעת 4, וממילא איני נדרש להכריע בעניין זה. כפי שכבר נאמר לעיל, די בכך שבזמן אמת טענו הנתבעים כי הנתבעת 4 היא בעלת הציוד המצוי בנכס וכי רצונם הוא שהציוד יישאר בנכס, כדי להיחשב כמחזיקים בנכס. בהקשר זה אין כל חשיבות לשאלה אם התובעת או מנהלה או עובדים מטעמה יכולים היו להיכנס לנכס באותה תקופה, שכן לא זהו קנה המידה להחזקה. כדי לא להיות מחזיקים, היה על הנתבעים לדאוג לכך שציוד שהם טענו לבעלות בו לא יימצא בנכס. הם גם אינם יכולים לטעון בעת ובעונה אחת גם כי לא החזיקו בנכס, וגם – כי התובעת הסכימה להישארות הציוד שלהם בנכס (טענה שהועלתה בכתב הגנתם ותידון בהמשך). אלו טענות עובדתיות סותרות שאינן יכולות להישמע מפיהם.

יתרה מכך: בתובענה שהגישה הנתבעת 4 לבית משפט השלום ברמלה (נספח י' לתצהיר אריאל בר-לב ת/2), שנתמכה בתצהירו של הנתבע 5, נאמר במפורש כי "המבקשת", היא הנתבעת 4, היא "המפעילה של בר/מועדון המצוי..." (בנכס), "מכח הסכם אשר נחתם בין המשיבה 1 (היא הנתבעת המקורית 1, לאחר ששינתה את שמה) לבין המבקשת" (סעיף 2 לתובענה הנ"ל). הנה כי כן, בהליך שהוגש ביוזמת הנתבעת 4 ונתמך בתצהיר הנתבע 5 נאמר במפורש על ידם שהנתבעת 4 אינה רק בעלת הציוד שנותר בנכס אלא היא גם "מפעילת" המועדון/בר שנמצא בו, וכי מעמד זה הוקנה לה ב"הסכם אשר נחתם" בינה לבין הנתבעת המקורית 1. כך! בסעיפים 4 ו-5 לתצהירו של הנתבע 5 שהוגש בתמיכה לאותה תובענה נאמר במפורש כי "המבקשת" (היא הנתבעת 4) "ניהלה עד לאחרונה במושכר בר מועדון אשר היה בבעלותה של המבקשת"(!), וכי לאחר סגירתו "פעלה המבקשת נמרצות לקבלת כלל האישורים לשם חידוש הפעולות במועדון". בסעיף 7 לאותו תצהיר נכתב כי המבקשת (הנתבעת 4 בענייננו) "בסך הכל היתה המפעילה במבנה אותו שכרה המשיבה 1" (הנתבעת המקורית 1) "מהמשיבה 2" (התובעת בענייננו). בפנינו הודאת בעל דין, שהנתבעים אינם רשאים לחזור בהם ממנה, כי הנתבעת 4 לא ראתה עצמה ולא הציגה עצמה רק כבעלת הציוד, אלא גם כבעלת מעמד של "מפעילת" המועדון וזאת מכח "הסכם אשר נחתם", כלומר מסמך בכתב (שלא הוצג מעולם) בינה לבין הנתבעת המקורית 1. אלו דברים ברורים שהנתבעים בחרו להביא ביוזמתם לפתחו של בית משפט. העובדה שהתובענה נדחתה משום שלא עלה בידיהם להוכיח את בעלותה של הנתבעת 4 בציוד, ולכן גם את זכאותה לסעדים שעתרה להם, אינה משנה את העובדה שעל פי גרסתם שלהם מעמד הנתבעת 4 בנכס היה של מי שראה עצמו רשאי להחזיק בנכס ולנהל ("להפעיל") בו עסק, ולשם כך אף, לטענתם, ניהלו מו"מ עם "משקיע אסטרטגי". כיום הם טוענים שרק הזיקה לציוד היתה קיימת, אולם לא זה מה שטענו בהליך קודם ואין להתיר להם לטעון טענות עובדתיות סותרות לגבי אותו עניין בהליכים השונים. עוד יש להוסיף כי השאלה אינה מה היו מניעי הנתבעים עת לא גרמו לפינוי הנכס מהציוד שלטענתם היה שלהם ולהחזרת החזקה בו לתובעת. השאלה היא האם יש תוצאות משפטיות להימנעותם, אותה אין הם מסתירים בתובענה שהגישו כאמור, מהחזרת החזקה בנכס לתובעת.

נקודה נוספת הטעונה הדגשה בהקשר זה היא כי בכתב ההגנה אין הנתבעים 4 ו-5 טוענים לאבחנה כלשהי בינם לבין עצמם, וכתב ההגנה כולו מתייחס לשניהם כאחד לא רק במובן זה שמדובר בכתב טענות משותף, אלא גם מצד התוכן בכלל ובשאלת החזקה בנכס בתקופה הרלבנטית בפרט. הזהות ביניהם בהקשר זה בכתב ההגנה כה ברורה, עד כי הם עצמם טועים ומדברים בסעיף 14 לכתב ההגנה על "הנתבע 4" למרות שמדובר בנתבעת 4 (ובנתבע 5). מקל וחומר שכתב ההגנה אינו כולל כל טענה לפיה אין להטיל על הנתבע 5 חבות אישית הנובעת מחבות העלולה להיות מוטלת על הנתבעת 4. אין להתיר העלאת טענות מסוג זה לראשונה בסיכומים, כפי שניסו הנתבעים לעשות. במאמר מוסגר אוסיף כי אף שלכאורה לא היה הנתבעת 5 מנהל בנתבעת 4 אלא בעל מניותיה בלבד, אין טענה עובדתית (ומקל וחומר שאין ראיות לכך) שהנתבעת 3 המקורית, שנותרה רשומה כמנהלת הנתבעת 4, היא אכן זו שהחליטה לא להוציא את הציוד מהנכס בתקופה הרלבנטית. זה גם בלתי סביר בעליל שמניות הנתבעת 4 הועברו בשלמותן לנתבע 5 בעוד ניהולה של הנתבעת 4 נותר כולו בידי הנתבעת 3. מצב כזה אינו מתיישב עם הרקע הנטען להעברת המניות לנתבע 5. ממכלול הראיות ברור לחלוטין כי האדם היחיד שפעל מטעם הנתבעת 4 בתקופה הרלבנטית, קיבל את כל החלטותיה וביצע בעצמו את כל הפעולות המיוחסות לה, הוא הנתבע 5. הוא גם ידע היטב את כל העובדות הרלבנטיות: את העובדה שהתובעת היא האמורה לקבל תמורה עבור ההחזקה בנכס, את העובדה שהנתבעת המקורית 1 אינה משלמת דבר לתובעת, ואת העובדה שהנכס אינו פנוי והציוד מוסיף להיות מאוחסן בו. הוא גם היה היחיד שהיה אמור להפיק תועלת לו צלחו המהלכים שלטענתו ניסה לקדם בדרך זו, וזאת לא רק מכח היותו בעל מניותיה היחיד של הנתבעת 4, אלא גם ואף במיוחד מכח העובדה שהוא הלווה כספים, לגרסתו, ששימשו לרכישת הציוד (אף כי בעדותו התברר כי לא כל הכספים שלדבריו הלווה היו כספים שלו). לשון אחר: הוא פעל והחליט כיצד תפעל הנתבעת 4 ביודעו היטב שכתוצאה ממעשיו והחלטותיו עלולה התובעת להינזק (לא לקבל תמורה עבור החזקה בנכס, ואף להיחשף לחובות ארנונה, חשמל ועוד), כאשר הוא מבקש וצפוי להיות נהנה מרכזי, לא רק מכח בעלותו במניות הנתבעת 4, מהמהלכים שהוא הוביל, יזם והוציא לפועל. אם בנסיבות אלה לא יישא בחבות באופן אישי, איני יודע מתי תוטל חבות כזו.

התוצאה המצטברת מהאמור בסעיפים 8 – 12 לפסק דין זה לעיל היא, כי יש לקבוע שהנתבעים 4 ו-5 החזיקו בנכס בתקופה שמיום 1/9/05 ועד לפינוי הכפוי ביום 28/2/06.

הטענה הבאה שהועלתה בכתב ההגנה היא כי התובעת הסכימה להמשך ההחזקה בנכס על ידי נתבעים 4 ו-5, ואף הסכימה שהפינוי יתבצע בחודש מרץ 2006. לפי כתב ההגנה, הסכמות אלה הושגו בעל פה. אין בכתב ההגנה כל פירוט בנושא זה: מי בדיוק הסכים מטעם כל צד? מתי הושגו ההסכמות הללו? כל אלה הם נתונים שחובה לפרט בכתב ההגנה, אולם הנתבעים לא עשו כן. עיון בתצהיר (היחיד) מטעם הנתבעים, הוא תצהירו של הנתבע 5, מלמד כי לפי האמור בו אותה הסכמה לפינוי הציוד מהנכס רק בחודש מרץ 2006 הושגה "ביני, כבעל מניות של רוקסברי, לבין התובעת ולבין דוד" (הוא הנתבע המקורי מס' 2) – סעיף 15 לתצהיר נ/1. גם הפעם אין כל פרטים, פרט לאזכורו של הנתבע המקורי 2 כמי שהיה צד לאותה הסכמה, אזכור שלא הופיע בכתב ההגנה. לא ניתן לדעת למקרא הדברים מי מטעם התובעת היה צד לאותה הסכמה, מתי הושגה, ומה – אם בכלל – הוסכם בגדרה לגבי התשלום עבור המשך החזקה בנכס, לגבי תשלומי הארנונה בגינו כל עוד החזקה בו אינה נמסרת לתובעת או לשוכר (או "מפעיל") המוסכם עליה, וכיו"ב. מדובר בעניינים שברור שהיו אמורים לעלות על הפרק במסגרת הדיון בשאלת המשך ההחזקה בנכס או החזרתה לתובעת. בפנינו גרסה "רזה" ודלה מאד בפרטים מצד הנתבעים בעניין שחשיבותו עשויה להיות מכרעת, והוא הסכמתה הנטענת של התובעת לכך שהציוד יישאר בנכס עד למועד הפינוי בפועל (וליתר דיוק אף לאחר מכן). טענה כזו היא טענה שנטל הוכחתה על הנתבעים. אין הסבר לדלות הגרסה שהעלו הנתבעים. על רקע אותה דלות בלתי מוסברת היה מקום לצפות שהנתבעים ינצלו לכל הפחות את חקירת עד התביעה מר בר-לב כדי לקבל את גרסתו בנדון. חקירתו של מר בר-לב היתה ארוכה מאד (עמ' 13 – 37 לפרוטוקול), ועסקה בפירוט ובאריכות בעניינים שבינם לבין השאלות הטעונות בירור והכרעה אין ולא כלום; אולם לגבי אותה הסכמה נטענת שהיא לב ההגנה הנטענת, הוא נשאל רק שאלה אחת (עמ' 35 ש' 7–8), שגם בה לא הוצגה לו כלל האפשרות שהוא הסכים במפורש להשארת הציוד בנכס עד לחודש מרץ. הוא נשאל רק האם דוד (הנתבע המקורי 2) והנתבע "פנו אליך וביקשו ממך להמתין עם פינוי הנכס שכן הם פועלים למציאת רוכש לעסק" (ההדגשות הוספו). מר בר-לב השיב שהם סיפרו לו שהם מחפשים אולם "אותי זה לא עניין". בהמשך אומר העד במפורש כי הוא לא הסכים שהם ילכו לחפש שוכר (עמ' 35 ש' 12-13). הנתבע המקורי 2, שלגרסת הנתבעים בתצהיר מטעמם היה שותף להשגת ההסכמה הנטענת, לא הוזמן לעדות על ידי הנתבעים אף שעליהם חל, כאמור, הנטל להוכיח את אותה הסכמה. לא ניתן לכך הסבר, כפי שלא ניתן כל הסבר לכך שגם כתב ההגנה וגם תצהיר העדות מטעם הנתבעים אינם כוללים פירוט ראוי של טענת ההסכמה הנטענת כפי שפורט לעיל. לכל הפחות יש לומר שהטענה לא הוכחה. הנתבעים ניסו להיאחז בעובדה שאף שדמי השכירות לא שולמו בגין התקופה שמיום 1/9/05 פונה הנכס רק ביום 28/2/06, אולם הם מתעלמים במפגיע מכך שחייבת לחלוף תקופה בת כמה וכמה חודשים מיום שמתחילה הפרה של חוזה שכירות (יהיה כינויו אשר יהיה) ועד שניתן יהיה לבצע פינוי באמצעות לשכת ההוצאה לפועל לאחר שהתקבל פסק דין המורה עליו. פרק זמן של חצי שנה בלבד, כפי שחלף כאן, בין המועד בגינו החלו דמי השכירות שלא להיות משולמים לבין מועד ביצוע הפינוי בפועל לאחר הגשת תביעה, קבלת פסק דין, פתיחת תיק הוצל"פ וביצוע הפינוי באמצעות לשכת ההוצל"פ, הוא פרק זמן קצר מאד לפי כל קנה מידה שניתן להעלות על הדעת. בודאי שלא ניתן ללמוד ממנו על הסכמה כלשהי להמשך ההחזקה בנכס. גם אם ניקח בחשבון שעוד לפני 1/9/05 כבר היו סימנים ברורים לכך שצפויה הפרה של החובה לשלם דמי שכירות (שיקים שחזרו), עדיין כל עוד שולמו דמי השכירות לא תמיד ניתן לתבוע פינוי (משום שצריך להוכיח "הפרה צפויה") ומכל מקום סביר להמתין עם נקיטת הליכים כל עוד לא החלה הפרה בפועל, וגם אז דרכו של עולם (וטוב שכך) שאין מגישים תביעה כבר למחרת ההפרה.

נותרה שאלת גובה הנזק, או – ליתר דיוק – כימות הסעדים הכספיים שהתובעת זכאית להם. אכן, הנתבעים 4 ו-5 מעולם לא היו צד להסכם שבין התובעת לנתבעת המקורית 1 ולא ערבו להתחייבויותיה של הנתבעת 1 המקורית כלפי התובעת, אולם מסתבר שהנתבעים (באמצעות נתבע 5) ידעו היטב על קיום החוזה. לא הוכח כי ידעו את פרטיו, אולם אם לא ידעו אותם הרי שגם לא טרחו לבררם חרף הידיעה כי הם מונעים את החזרת החזקה בנכס לתובעת וידיעתם כי נקבע בחוזה מחיר לחזקה הזו. יוזכר שהנתבעים עצמם טוענים כי הנתבע המקורי 2, שניהל את הנתבעת המקורית 1, היה חברו של הנתבע 5. הייתכן שהנתבע 5 לא ידע ולא בירר במה כרוכה החזקה על פי תנאי החוזה? התשובה שלילית, והיא אף מתחזקת נוכח טענת הנתבע 5 בתובענה שהוגשה בבית משפט השלום ברמלה כי הוא עצמו ניהל מו"מ על הכנסת "משקיע אסטרטגי" לעסק שהתנהל בנכס. משקיע כזה ללא ספק דורש ומקבל פרטים על עלות השכירות והעלויות הנלוות לה. זאת ועוד: בהעדר ראיה לפיה דמי השכירות (או ה"הפעלה") הקבועים בחוזה שבין התובעת לנתבעת 1 אינם משקפים דמי שימוש ראויים, אין לי אלא לצאת מהנחה שדמי השימוש הראויים בגין התקופה בה הוחזק הנכס על ידי נתבעים 4 ו-5 (ונמנעה החזקה בו מהתובעת) זהים לדמי השימוש הקבועים בחוזה. הסכום ששילמה התובעת לשופרסל בע"מ עבור החזקה באותו נכס אינו רלבנטי, משום שנזקה מצוי בכך שלא קיבלה את התמורה שהיתה יכולה לקבל. אין לכך קשר לעלות ההחזקה על ידה. כל זאת בגין יתרת התקופה החוזית (1/9/05 עד 31/12/05, בסך הכל 4 חודשים). אשר לתקופה שמיום 1/1/06 ועד לפינוי בפועל ביום 28/2/06 (בסך הכל שלושה חודשים), הרי שלאור העדרן של ראיות כלשהן המעידות שדמי השכירות היו צפויים להשתנות בתקופה זו בהשוואה לאלה הקבועים בחוזה, יש לראות את דמי השכירות על פי החוזה כמשקפים את דמי השכירות הראויים גם בתקופה זו. נותרה הדרישה לתשלום דמי שכירות (או דמי שימוש ראויים) בגין חודש מרץ 2006. לא עלה בידי למצוא הצדקה לדרישה זו בפי התובעת (בהעדר כל הסבר או הנמקה לנטען בעניין זה בסעיף 24 לתצהיר ת/2), פרט לטענה כללית בכתב התביעה שאינה נתמכת בראיות שלפיה השבת מצב הנכס לקדמותו נמשכה חודש. על כן אני דוחה חלק זה של התביעה שעניינו דמי שימוש ראויים עבור חודש מרץ 2006. בכתב התביעה המתוקן נדרש סכום של 230,000 ₪ בגין דמי השכירות לתקופה שמיום 1/9/05 עד לחודש מרץ 2006 (כולל). מסכום זה יש להפחית 90,000 ₪ שהתקבלו ממימוש ערבות בנקאית. אם נתבונן בחישוב הכלול בסעיף 21 לסיכומי התובעת נגלה שהוא מסתכם ב-236,393 ₪ לפני ההפחתה בגין מימוש הערבות הבנקאית, אולם התובעת מוגבלת לדרישה של 230,000 ₪ בלבד לפני אותה הפחתה (משום שזהו הסכום שנכלל בתביעה המתוקנת בגין ראש נזק זה). על כן יש לפסוק לזכותה, בהעדר טענה כנגד נכונות החישוב עצמו, סך של 230,000 ₪ פחות 90,000 ₪ שהתקבלו ממימוש ערבות בנקאית ופחות 34,366 ₪ שהם הסכום המיוחס, לפי ,סיכומי התובעת, לחודש מרץ 2006. התוצאה המתקבלת ברכיב דמי השכירות היא 105,634 ₪. כיוון שהתביעה נקובה בשקלים ליום הגשתה, יתווספו לסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה המתוקנת (19/12/06, שאז שולם הפרש האגרה בגין תיקון התביעה).

הרכיב של החלק היחסי בחשבון החשמל בעייתי בעיניי. עלתה הטענה כי זרם החשמל לנכס (שהוא חלק מנכס גדול יותר שהתובעת שכרה את כולו) הופסק בתקופה הרלבנטית, ולא הובאה ראיה לכך שלא זה היה המצב. יתרה מכך: ככלל, לא התנהלה כל פעילות בנכס בתקופה הרלבנטית, ולכן קשה להבין כיצד צבר הנכס חיובי חשמל בסך של אלפי ₪ לחודש. ההסכמה לתשלום חלק יחסי מחיוב החשמל הכולל של הנכס התבססה על ההנחה שייעשה שימוש בנכס (ודווקא בעיקר בשעות הלילה). משהוברר שלא היה שימוש כזה, נראית דרישה זו כנטולת בסיס מספיק ואין בידי לקבלה, בהינתן העובדה שהנתבעים או מי מהם אינם צד לחוזה כלשהו עם התובעת, ובהעדר ראיה כי מדובר בתשלום עבור צריכת חשמל בפועל על ידי מי מהנתבעים.

הוא הדין בראש הנזק של עלות הפרדת מוני החשמל. אכן, לפי החוזה היה על הנתבעת 1 לשאת במחצית עלות ההפרדה, אלא שהתביעה כנגד נתבעים 4 ו-5 אינה מכח החוזה והם לא היו ולא נעשו צד לו. ההפרדה בוצעה באוקטובר והתובעת שילמה עבורה בנובמבר 2005, כעולה מנספח ז' ל-ת/2. בתקופה זו כבר לא פעל המועדון, לא שולמו דמי שכירות וניתן לומר שהנתבעת 1 כבר נטשה את הנכס. לא מצאתי בסיס בדין המצדיק חיוב הנתבעים 4 ו-5 בנושא זה.

בכל הנוגע לעלות השבת מצב הנכס לקדמותו ולעלות הפינוי הרי שהנתבעים 4 ו-5 היו למעשה מסיגי גבול. כל מסיג גבול חייב לשאת בעלויות הפינוי (ככל שלא ביצע אותו בעצמו ועל חשבונו) ובעלות השבת מצב הנכס לקדמותו. אין זהות בין הסכומים שנכללו בתביעה ברכיבים אלה לבין הסכומים הנדרשים בגינם בסיכומי התובעת. בכתב התביעה נטען שעלות השבת מצב הנכס לקדמות עמדה על 20,000 ₪ (סעיף 26). בתצהיר ת/2 ובסיכומי התובעת מדובר על 11,650 ₪ בגין השבת מצב הנכס לקדמותו (סעיף 28 ל-ת/2). סכום זה (המופיע משום-מה פעם נוספת גם בסעיף 29 ל-ת/2) נתמך בחשבונית הכלולה בנספח ט' לאותו תצהיר, אלא שחשבונית זו עניינה עלות פינוי פריטי ציוד והיא הונפקה לחברת קרדיף בע"מ, שמפי מר בר-לב שמענו שהיא מנוהלת על ידי אחיו ומחזיקה בחלק המבנה הצמוד לנכס. כך לא מוכיחים עלות של השבת מצב לקדמות. אשר לעלויות הפינוי: בכתב התביעה נטען כי הן מסתכמות ב-21,023 ₪, ללא כל פירוט (סעיף 25). בתצהיר ת/2 ובסיכומי התובעת מדובר על 25,140 ₪ (כולל אותם 11,650 ₪ שבהם כבר דנתי). מתוך סכום זה נחה דעתי שהוכחו רק אלה: עלות אחסנה בסך 7,065 ₪; ותשלום של 5,825 ₪ לקבלן הפינוי. בסך הכל הוכחו אם כן 12,890 ₪ של עלות הפינוי. כיוון שהסכומים נכללו בכתב התביעה (המתוקן, לאחר שכתב התביעה המקורי הוגש טרם הפינוי) ללא שיערוך מיום הוצאתם ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, יש להוסיף עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (19/12/06, שאז שולם הפרש האגרה בגין הגשתו).

התוצאה הסופית היא כי הנתבעים 4 ו-5 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים: 105,634 ₪ ועוד 12,890 ₪. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19/12/06. בנוסף ישלמו הנתבעים הנ"ל לתובעת את הוצאות המשפט שלה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. חיוב זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.